התחלתי ללמוד פיתוח קול בגיל 14. אהבתי לשיר, למדתי אצל מורים מצוינים והתפתחתי כמוזיקאי. ובכל זאת, לא הצלחתי לעשות עם הקול שלי את מה שרציתי, וסבלתי מצרידות ומעייפות קולית.
בהמשך, כשלמדתי שירה קלאסית, הטכניקה שלי השתפרה אך התעורר אצלי קונפליקט: מה שנחשב להפקה "נכונה" מבחינה סגנונית במוזיקה קלה, הוגדר כ"לא נכון" או אפילו "מזיק" בעיני המורים הקלאסיים.
מצאתי את עצמי עם שתי דרכים שונות להשתמש בקול, אבל לא תמיד הבנתי מה באמת מבדיל ביניהן. איך יכול להיות שסאונד שאני אוהב לשמוע ולהפיק נחשב ללא נכון? האם באמת יש רק דרך אחת בריאה לשיר? ואיך אדע מה לשנות אם אני לא מבין מה קורה שם?
ואז הגעתי לאנגליה.
במהלך לימודי התיאטרון המוזיקלי ב־GSA (Guildford School of Acting) נחשפתי ללימוד שיטתי של האנטומיה והמכניקה של הקול.
ופתאום, דברים התחילו להתחבר.
הבנתי טוב יותר מה עומד מאחורי ההנחיות שקיבלתי לאורך השנים, מה מבדיל בין הפקות קוליות שונות ואיך אפשר לשנות את הסאונד באמצעות התאמות במנגנון הקולי. אפילו הצלחתי להגיע לצלילים גבוהים שבעבר נראו לי מחוץ להישג יד. שלחתי הקלטות לחברים, והם לא האמינו שזה אני.
אבל השינוי המשמעותי באמת לא היה רק בצלילים שהצלחתי להפיק.
בפעם הראשונה הרגשתי שאני לא תלוי רק בהנחיה הבאה של המורה. היו לי כלים להבין בעצמי מה אני עושה, ולמה.
וכמורה, ההבנה הזאת הייתה משמעותית לא פחות. כבר לימדתי פיתוח קול במשך שנים. הכרתי תרגילים ושיטות, אבל כשמשהו לא עבד עם תלמיד מסוים, לא תמיד ידעתי להסביר למה.
בהמשך, כשעבדתי באקדמיות לתיאטרון מוזיקלי באנגליה, היו ימים שלימדתי בהם תלמידים רבים ברצף, לפעמים בשיעורים של עשרים דקות בלבד. עברו אצלי לפעמים מעל 100 תלמידים בשבוע. לא תמיד הכרתי את התלמידים מראש. הייתי צריך להקשיב, להבין במהירות מה קורה ולבחור איך לגשת לכל קול.
היום, כשאני מבין את העקרונות, אני יכול ליצור לעצמי או לתלמידים שלי תרגילים מדויקים – בלי לנחש ובלי לנסות מלא תרגילים בתקווה שאחד אולי יעבוד.